מאת: לאה שלמה – פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית בכירה בשיח סוד
הרב שלנגר בספרו "אוהל יעקב ולאה" מדבר על האמון האלוקי בנבראיו:
" נתינת האמון מאפשרת קשר בין הבורא השלם לבין הנברא הקטן. האמון מגשר על מרחק, בכך שהבורא יתברך אינו מתייחס לנברא מצד אפסיותו, אלא על פי הכוחות הגנוזים בו ועתידו השלם. קשר על בסיס זה יוצר רצון ותשוקה אצל הנברא להגיע אל השלמות אליה הבורא יתברך מנחה אותו, כשאיפת כל חי להגיע אל תכלית מציאותו".
חשוב מאד שנראה כהורים שאותו עיקרון מפעיל גם את האמון האימהי של האם בילד – שהרי כך מתפתחת אישיותו של האדם. המחנכים הם שלוחיו של הבורא יתברך, ועליהם ללכת בדרכיו – להאמין בדור אותו הם באים לגדל, להביט אל תוככי נפשו של הילד, ולדבר עמו כפי שפנימיותו מחייבת, ולא כפי מעשיו החיצוניים גרידא.
" על ידי זה יתברר לילד כי כוחות גדולים של טוב ויושר טמונים בו, שאיפה ברורה למעלה וקדושה – ומהם תהייה צמיחתו. וכפי שכתוב בספר במדבר י"א, י"ב : "כאשר יישא האומן את היונק", באמונה מוחלטת, כלומר – להגביה את היונק, לא לתת לו לשקוע בחסרונותיו, אלא להרימו לקראת שלמותו. כוחו של האמון הוא בכך שיתגלה לילד כי ציפיות של גדול קיימים בקרבו."
המילה 'אמא' נגזרת מהשורש 'אמון', זהו תפקידה המרכזי, ובזה טמון גודל כוחה.
בכך מהווה האמון האימהי מגנט אשר ימשוך את כל הטוב שבילד החוצה.
כיצד נראה את ההקבלה שבין אמון ואמונה ?
כשם שיש לנו ידיעה ודאית, פנימית וחזקה לגבי קיום הבורא, שהיא הפוכה מהשכל וממה שאנו רואים, כיוון שמציאות הבורא היא בהסתר, כך גם האמון, הידיעה של הטוב הקיים ביכולותיו של הילד, גם כאשר אין הן נראות עדיין.
הרבנית קוק מטבריה אמרה: " ילד הוא כמו רב קטן, כמו תלמיד חכם, אבל קטן ..."
לכן העבודה האימהית על פיתוח האמון שלה בילד היא קודם כל במחשבה ובתפיסה את הילד, "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכל השינויים החיצוניים שנעשה אח"כ יהיו נובעים מכך.
תוספת האמון ישנה לגמרי את הקשר המשמעותי שבין האם והילד, הילד יהפוך מילד תלותי לילד שסומכים עליו, מעריכים את יכולותיו, והוא יהיה מעוניין ושמח להוכיח את בגרותו ועצמאותו ככל שניתן.
השינויים לטובה שיחולו בעקבות כך בילד יכולים להדהים כל אם, ולא משנה מהן יכולותיו הבסיסיות של הילד. היא צריכה רק לשנות את מחשבתה ותפיסתה, לנהוג בהתאם לכך , והתוצאות יהיו מוכחות בשטח !!
אמון הורי
לפני שנעסוק באמון ההורי כלפי הילד, נתייחס לבנייה מוקדמת של האמון ההורי העצמי. בעולמנו המודרני, רגשות האשם ההוריים "מטופחים" מאד, וללא הרף. רגשות אשם אלה, מערערים את הסמכות ההורית, ובאופן מעגלי חוזר, מוגברים עוד יותר נקיפות המצפון ורגשות האשם, מה שמחזק את החיוניות של הגברת האמון העצמי ההורי, כדי שאז ניתן יהיה לפתח את האמון שלנו בילדנו.
האמון המוגבר יאפשר להפחית את הגנת היתר, יאפשר לא לעטוף, לא לרחם, לא לוותר לו ("כאשר אני לא מוותר לך, אני לא מוותר עליך"). להשתדל ולהדגים לילד, לדרוש ממנו, ולאתגרו בדרגה הגבוהה מזו בה הוא נמצא, מתוך כבוד ואמון ביכולותיו. כל אלה ידרשו ממנו להתמודד, ולהצליח, כל ילד מנקודת הבסיס בה הוא נמצא. כך גם במצבי יומיום רגילים, כך במצבים בהם הילד לוקה בבעיות התפתחותיות למיניהן, כך במצבי חרדה והתנהגות. לסמוך, להחמיא, להדגיש לילד את כוחות הנפש שלו, כך ילמד להיות אדם שמח, אופטימי ומצליח, לפי דרגתו וכישוריו.
אל פחד , והבעת אמון אמיתי ביכולתו של הילד. זהו הצעד הראשון לשינוי.
הלחץ הפנימי שקיים באם מקרין על הילד. לצאת מלחץ זה באמצעות עזרה זו או אחרת, יאפשר לפעול בצורה יעילה.
כאשר נולד ילד פגוע , ההורה, גם אם הוא בעל ניסיון רב בגידול ילדיו האחרים, ואפילו הוא מומחה מקצועי באחד מתחומי העזרה , האבחון והטיפול בילד, כל ניסיונו, מקצועיותו, וכישרונותיו נשכחים מול האימהות החדשה והמאיימת מול הילד המסוים הזה. במצב זה על ההורים ללמוד בסבלנות, ולפתח מחדש את האמון העצמי ביכולות ההוריות, ורק אז ניתן יהיה לבצע את העבודה הפנימית שתאפשר שינוי תפיסה ומחשבה לגבי הילד.
חשיפה של הילד אל העולם שמסביבו, היות ההורים קשובים ואמפאתיים לרגשותיו של הילד, יכולים לשקף לו את רגשותיו באופן ברור, ובמגוון אפשרויות רחב – באמצעות מלים, מגע, הבעות פנים, וכך תתאפשר הזדהות הילד עם הרגש שלו, כך שיוכל לחוש מובן ומקובל בכל מצב. כל זה יגביר את ביטחונו של הילד בעצמו, בהוריו, בעולם הסובב אותו, ובאופן מעגלי, מעשיו יגבירו את הביטחון העצמי שלנו כהורים , שאכן אנו פועלים באופן נכון ומועיל.
כמובן שתהליך זה יהיה כרוך בדרך גם בתחושות של כישלון, האמון ייבנה בשלבים, וחשוב מאד לדעת, שאין הצלחה שאינה כרוכה במסלול מייגע של כישלונות ונפילות, ובעצם, לא ניתן להצליח ללא סולם של כישלונות, "שבע ייפול צדיק וקם" (משלי כ"ד), והכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך שבע הנפילות שלו... שבע הנפילות שלו הן שיצרו את הצדיק. המאבק בכישלונות, ההתמודדות עמם, הן שיחזקו את ההתרוממות מהם, ואת תחושת התרוממות הרוח עם כל הצלחה שתבוא בהמשך. כשם שהתינוק נכשל, נופל וקם, ללא הרף, מבלי להתייאש, עד שלומד ומשיג את הצעד הבא, וגם אחרי מאות כישלונות, הילד מנסה שוב, באותו עוז, מרץ וגבורה, כמו בפעם הראשונה. כך גם מוטל על ההורה להגיע לשינוי תחושותיו ומחשבותיו לגבי ילדו, במאבק על השגת האמון בילדו.
אין סיכוי ללא סיכון
אין סיכוי ללא סיכון. מי שאין לו אומץ לבצע שינוי, לא יוכל להצליח, וחשוב לא לפחד מכישלון, וכפי שאמרו חז"ל - "אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם תחילה". הכישלון איננו משהו צדדי, שעשוי להתלוות לתהליך ההתקדמות , אלא הדבר המרכזי. וכפי שרבי צדוק הכהן מלובלין אמר שהכלל נכון לגבי כלל חייו הרוחניים של האדם – אין התקדמות רוחנית שאיננה תוצר של כישלון שקדם לה.
כמובן שאין האדם צריך לזהות את עצמו עם הכישלון, אלא ילמד לעשות הפרדה : כאשר אני נכשל, זה אינו טוטאלי, צריך לנסות משהו אחר, ובאיזשהו שלב , ודאי אצליח. הירידה היא לצורך עליה. יש להפיק לקחים, ולהפנות מבט אל עתיד טוב יותר, מתוך אמונה שבהתמודדות נכונה, לאחר כל כישלון יגיע תור הצלחה.
כמו כן, חשוב מאד לא לשאוף למושלמות , שלעולם לא תגיע, אלא לתחושת שלמות , להתגבר על תחושת האבל על מי שאני ועל מה שיש לי, ולהתחיל להבין שהקב"ה בראנו בצורה מדויקת ובהמון אהבה, ואיך שאנו וילדינו, כך הקב"ה רוצה שנהייה.
כאשר ההורה ירגיש שהוא לא לבד, אם יידע להיעזר במקום להתבוסס בסבל, ילמד גם לתת לילד להרגיש שהוא לא לבד - אמון וביטחון !
כמובן שקל יותר, יחסית כמובן , עם ילד שגדל "לפי הספר", והאם צריכה "רק" להשתמש באינטואיציות הבריאות שלה לצורך גידולו, "זו לא חוכמה". החוכמה היא כאשר האם צריכה לחוות ולבנות מחדש את תחושת הביטחון העצמי שלה כאם לילד עם צרכים מיוחדים. כאשר ביטחון זה נבנה, פגה הבושה, האשמה ותחושת הכישלון, ומתאפשר לאם לבנות את האמון שלה בילדה, לקדם אותו מכל הבחינות האפשריות, ולהתגאות בו. זו החוכמה !!
בהצלחה רבה !!!
